סיכום שנה: סרטי השנה של 2023

שנת 2023 הייתה שנה קשה עבור לא מעט אנשים, ואני ביניהם. ואז, לפני חודשיים וחצי היא הפכה משנה קשה לגיהנום של ממש, לסיוט בלתי נגמר. לא ראיתי את עצמי מתיישב לכתוב את סיכום השנה שלי בקולנוע, כפי שעשיתי בכל שנה בעשור האחרון (בין אם זה באתרי הקודם תרבות רעה, בפייסבוק או כאן). אבל בחודש האחרון חזרתי למקום המפלט המקורי שלי, חזרתי לראות סרטים, ובשבוע האחרון גם לכתוב עליהם כאן באתר. אחרי ביקורי האחרון בבתי הקולנוע, בו צפיתי ב"וונקה" באולם מלא עד אפס מקום, נזכרתי שוב עד כמה הקולנוע הוא באמת מקום מפלט, והחלטתי בכל זאת לסכם את השנה הקולנועית החולפת, להיזכר ולכתוב על סרטיה המצוינים. 

כפי שעשיתי בשנה שעברה, גם הפעם רשימת סרטי השנה שלי מורכבים מסרטים שהופצו מסחרית בבתי הקולנוע בישראל וכאלו שלא. חלקם עוד יגיעו בתחילת השנה הבאה, חלקם כנראה שכבר לא. כל סרט שעוד לא הופץ מסחרית בארצנו אסמן בכוכבית. 

החמישייה שלפני העשירייה (לא מדורג)

החלטתי לרמות. אבל במקום להיות אמיץ ובאמת לבחור ב-15 סרטים כסרטי השנה שלי, החלטתי לבחור בעשרה, כפי שמקובל, ובעוד חמישה שפשוט לא הצלחתי לסכם את השנה בלעדיהם. 

בו מפחד (ארי אסטר) 

ארי אסטר הוא אחד מן הקולנוענים המקוריים והמוכשרים שצמחו בהוליווד בשנים האחרונות, כזה שכל יצירה חדשה שלו היא סיבה לחגיגה והתרגשות גדולה. סרטו השלישי, "בו מפחד", עורר המון תגובות שונות מהקהל והמבקרים, והיה ללא ספק לאחד מהסרטים המפלגים ביותר של השנה. אני כל-כך שמח שאני בצד האוהב והמעריץ של האודיסאה הקולנועית המסויטת, ההזויה, הסוריאליסטית והמבריקה הזו. כמעט שלוש שעות של סיוט קולנועי עשוי לעילא, עם אינסוף הברקות והופעה ענקית של חואקין פיניקס.

האיש מהחלומות (קריסטופר בורגלי)

התוספת הטריה ביותר לרשימה הזו, "האיש מהחלומות" יצא לבתי הקולנוע בארץ ממש בשבוע שעבר והוא המשך של התופעה האהובה עליי בהוליווד – סרטים מיוחדים ומוזרים עם הופעות מחץ של ניקולס קייג' שמזכירות לעולם מדוע הוא אחד מהגדולים ביותר שהתעשייה הזו ידעה. 

"האיש מהחלומות" מכיל בו פרמיס מבריק שמתעלה מעל הגימיק והופך לאמירה נוקבת על שורה של תופעות שונות המאפיינות את אמריקה של השנים האחרונות. זה סרט חכם, מלא מחשבה, מוזר ומצחיק עד שהוא הופך להיות עצוב ואפל. וניקולס קייג'. איזה שחקן. איזו אייקון. 

הרוצח (דיוויד פינצ'ר)

 ביום שישי בו יצא סרטו החדש של המאסטר דיוויד פינצ'ר, לא ידעתי כבר מה לעשות עם ההתרגשות שלי עקב הגעתו לנטפליקס. כאשר סוף-סוף התיישבתי לצפות בו, לקראת הצהריים, ההתרגשות הייתה כפולה ומכופלת, שכן היה זה אחד מהסרטים הראשונים שראיתי מאז פרצה המלחמה. כעבור חצי שעה נשמעה אזעקה, לקחתי את הכלבה וירדנו יחד לממ"ד. אחרי כמה פיצוצים, קצת חרדה, שטיפת פנים וכוס מים קרים, לחצתי שוב פליי והמשכתי. גם האזעקות, שהיוו תזכורת חיה וקשה למציאות הנוראית שבחוץ, לא הצליחו להסיט את תשומת ליבי מסרטו הנהדר של פינצ'ר. סרט שמתחיל ב-20 דקות של פרולוג מבריק אשר מסתיים בירייה גורלית שמוציאה את הגיבור ואת הסרט למסע של דם ואלימות. סרט שעשוי בקפידות האינטנסיבית הידועה של פינצ'ר. סרט שמחזיר לכושר את מייקל פאסבינדר הנהדר. סרט פשוט ענק, שלטעמי איננו זוכה להכרה ולאהבה המגיעים לו. 

ספיידרמן: ברחבי מימד העכביש (חואקים דוס סנטוס, קמפ פוארס, ג'סטין קיי. תומפסון)

אחד הסרטים המהוללים והמדוברים של השנה – ובצדק. לא האמנתי שסרט ההמשך של "ספיידרמן: מימד העכביש" יצליח להתקרב באיכותו ליצירת המופת הזו, אבל זה קרה. "ברחבי מימד העכביש" מצליח לאזן בין עושרו הויזואלי הבלתי נגמר לבין סיפור מולטיוורס שמארוול ודי.סי יכולים רק לחלום עליו, בין טירוף קומיקסי אופייני לדמויות עגולות ומעניינות שבאמת אכפת לך מהם. הסיבה היחידה שהסרט המצוין הזה איננו נכנס לעשירייה הרשמית היא הסוף שלו, שבעצם (בלי ספוילרים), גורם לנו להבין שהסרט הזה הוא רק ההתחלה של הסיפור שיתפתח וייסגר בחלק הבא בטרילוגיה, ולכן הוא עדיין איננו מרגיש לי כמו סרט שלם. זו לא סיבה מספיק טובה, בעיקר בגלל האיכויות הרבות שלו, אבל בסופו של דבר לא הצלחתי להכניס אותו לעשירייה. 

ריי ליין (ריין אלן-מילר) 

אין ז'אנרים שחוקים ומאוסים כמו הקומדיה הרומנטית. לכן, כאשר מגיע סרט איכותי ומעניין המצליח להרים את ראשו מעל לבוץ של הז'אנר הזה – הוא מתבלט במיוחד. "ריי ליין", סרט בריטי צנוע וקטן של קצת מעל ל-80 דקות, הגיע יום אחד לשירות הסטרימינג של דיסני+ עם ביקורות מהללות. החלטתי לתת לו צ'אנס – וכמה אני שמח על ההחלטה הזו. מדובר בקומדיה רומנטית שעובדת על-פי החוקים המוכרים והידועים, אבל עושה את זה בדרכה הייחודית והבועטת. אני התאהבתי לחלוטין בדמויות הראשיות ועולמן הפנימי ובעולם החיצוני של דרום לונדון שאלן-מילר מתעדת ויוצרת בסרטה. זה סרט שכתוב ומשוחק נהדר שהלוואי ויותר אנשים יגלו ויתאהבו בו כמוני. 

עשרת סרטי השנה שלי

10. 7 ברכות (איילת מנחמי) 

אני חושב שמאז "פוקסטרוט" של שמוליק מעוז ב-2017 לא נכנס סרט ישראלי לרשימת סרטי השנה שלי. זה בטוח אומר יותר עליי מאשר על איכות הסרטים הישראליים בשנים האחרונות, אבל בכל זאת הרגשתי שחשוב לציין את זה במקרה של "7 ברכות", סרט שמאז שצפיתי בו אי-שם בימים הנשכחים שלפני המלחמה, לא באמת עזב אותי. וזאת מכיוון שמדובר בסרט שהוא פסיפס אנושי עשיר ורחב, כזה ששם את הדמויות הרבות והמגוונות שלו במרכז, ובעזרת כתיבה משובחת גורם לכל אחת להרגיש אמיתית לגמרי. ובגלל שכל הדמויות כל-כך עגולות ומוחשיות, הבעיות שלהן, הריבים והויכוחים שלהן, הטראומות והאכזבות, פוגעות חזק ועמוק. זה באמת אחד התסריטים שהכי אהבתי השנה, אחד הסרטים בעלי האימפקט הרגשי החזק ביותר שראיתי השנה; סרט עם תצוגות משחק מעלפות ועשייה קולנועית מדויקת וחכמה. 

 9. בלקברי (מאט ג'ונסון) ** 

אחד הסרטים הכי טובים שאף-אחד לא מדבר עליהם השנה, "בלקברי" הוא סוג של אח חורג ל"הרשת החברתית" של דיוויד פינצ'ר, ביוגרפיה קולנועית לא רק על אדם אלא גם על ההמצאה הגדולה שלו, וכזו גם שמתעלה מעל חוקי הז'אנר וממציאה לעצמה חוקים חדשים. זה סרט אשר בנוי לתלפיות ומחליף את עורו בכל מערכה – הוא מתחיל כדרמה מצוינת עם הומור משובח, הופך לביוגרפיה קולנועית סטנדרטית אבל מצוינת ומסתיים בתור טרגדיה אנושית מרהיבה. זה סרט כל-כך חכם, עם הופעות נהדרות של ג'יי ברושל וגלן הוארטון ושפה קולנועית מיוחדת שגורמת לו להרגיש כל-כך ייחודי ובולט בנוף הקולנועי הסטנדרטי. 

8. אלוהים אתה שם? זאת אני, מרגרט (קלי פרמון קרייג) **

סרטי ההתבגרות הטובים ביותר הם אלו שגורמים לצופה להרגיש מחובר באופן טוטאלי לחוויות התבגרות שלא קשורות אליו בשום אופן, ואלו שמצליחות לעשות זאת הן נדירות בהחלט. אני אוהב מאוד סרטי התבגרות, גם כאלו פחות מוצלחים, אבל "אלוהים אתה שם? זאת אני, מרגרט" בהחלט משתייך לקטגוריה הנדירה. אף-פעם לא הייתי נערה אמריקאית בת 11 הגדלה בפרברי ניו-ג'רזי בשנות ה-70 של המאה ה-20, אבל למשך 100 דקות בערך – הייתי. הסרט המקסים והחכם הזה עושה עבודה כל-כך טובה בלתרגם את עולמה הפנימי של הגיבורה שלו, מרגרט, שאי-אפשר שלא להרגיש את מה שהיא מרגישה ולחוות לגמרי את כל מה שהיא חווה. זה סרט עם רגעים שיכולים להפוך לאייקונים, עם רגעים קומיים קורעים מצחוק ועם דרמה עשויה היטב. שלא לדבר על אבי ריידר פורטסון המגלמת את מרגרט, שהיא פשוט עילוי, ורייצ'ל מקאדמס שבעולם מתוקן הייתה זוכה למועמדות לאוסקר לתפקיד משנה. 

7. מאי דצמבר / הצצה ליחסים (טוד היינז)

אפשר לכתוב מאמרים שלמים על סרטו החדש והמדובר של טוד היינז, אבל אני אנסה לקצר. "מאי דצמבר" (או בשמו העברי: "הצצה ליחסים") הוא מסוג הסיפורים שהיו יכולים להיות ספרים נהדרים ומהוללים, אבל שהופכים לטובים יותר כסרטים מכיוון שקולנוע הוא מדיום ויזואלי. וטוד היינז לוקח את הסיפור המצוין הזה, את הדרמה הכתובה בשלמות הזו, והופך אותה למרהיבה באמת בזכות בימוי יוצא דופן, צילום יפיפה וחכם ומוזיקה מטרידה ומדויקת. את כל זה משלימים שלושת השחקנים הראשיים: ג'וליאן מור ונטלי פורטמן הענקיות, שכל אחת מהן מגיעה לגבהים חדשים בסרט זה, וצ'ארלס מלטון (שמוכר בעיקר בזכות הופעתו בסדרת הנוער "ריברדייל") שמפתיע לחלוטין עם תצוגת משחק שומטת לסתות. 

6. חיים שלמים (סלין סונג)

כמו בכל שנה, גם השנה היה סרט שלא שמעתי עליו או ידעתי עליו דבר עד שהוקרן לראשונה בפסטיבל כזה או אחר ולפתע הפך לשיחת היום, לאחד הסרטים המדוברים והמהוללים של השנה. השנה היה זה "חיים שלמים" של סלין סונג, יצירה יפהפייה ומלאת רגש על שני ילדים, חברים קרובים, שהופכים למבוגרים שלא מכירים אחד את השנייה, ואז נפגשים שוב. אבל מה שכל-כך מייחד את הסרט הזה הוא האופן בו הוא מטפל בנושא הזה, שהיה יכול להיות בסיסה של דרמה רומנטית שגרתית, אבל בידיה של סלין סונג הופך להיות משהו אחר לגמרי, יצירה מהפנטת ושקטה עם דמויות מורכבות הכתובות ומשוחקות לעילא. 

5. אנטומיה של נפילה (ג'סטין טרייה) **

כמו עם "משולש העצבות" מן השנה שעברה, גם השנה מצאתי את עצמי מסכים לגמרי עם שופטי פסטיבל קאן ועם בחירתם בסרט הזוכה בדקל הזהב. "אנטומיה של נפילה" טיפס גבוה ברשימת הסרטים המצופים שלי אחרי זכייתו בפרס הנכסף, וכמה שמחתי לגלות שבאמת מדובר בסרט מצוין. הדבר הראשון שאני מרגיש מחויב לכתוב על "אנטומיה של נפילה" זה שהוא חווית צפייה שעבורי לפחות הייתה פיזית ממש. לכל אורכו המשמעותי (שעתיים וחצי), ישבתי זקוף עם דופק לב מואץ וכפות ידיים מזיעות, בתשומת לב טוטאלית למתרחש מולי על המסך. זה סרט שתופס את הצופה במה שמרגיש כמו ידיים מחושיות וחזקות למדי, ולא נותן מנוח או פתח קטן לבריחה. זוהי יצירה מורכבת הבנויה מדרמה אנושית משכנעת ודרמה משפטית מבריקה, עם עשייה קולנועית אדירה והופעה מבריקה של סנדרה הולר. 

4. Bottoms (אמה זליגמן) **

לפני שלוש שנים שחררה אמה זליגמן לעולם את סרט הביכורים שלה – "שבעה בייבי" ואני התאהבתי בו ובה לחלוטין. כל-כך חיכיתי לסרטה החדש, ויכול להיות שאהבתי הרבה, הכמעט אינסופית אליו, נובעת מכמה שציפיתי לבואו. Bottoms הוא סרט תיכון מהסוג שיכול לקבל מעמד של סרט קאלט במרוצת השנים, סרט חכם, שובבי וחצוף שמתרחש ביקום משלו, עם סט חוקים משלו ועם היגיון משלו. סרט שמפוצץ ברגעי זהב קומיים שאני יכול כבר לדמיין הקרנות מלאות במעריצים שלו שמדקלמים יחד איתו את הטקסטים הקורעים. אבל יתרה מכך, זה סרט שממשיך לבסס את שיתוף הפעולה היצירתי בין אמה זליגמן לשחקנית רייצ'ל סנוט, שיכולות יחד להפוך לצמד של במאית-שחקנית שייכנסו לספרי ההיסטוריה. 

3. נשארים לחג (אלכסנדר פיין) **

אני כל-כך מאוהב בסרט הזה שלמרות שהוא יוצא ממש בקרוב לבתי הקולנוע בארץ, לא יכולתי להתאפק והייתי חייב לכלול אותו ברשימת סרטי השנה. 

אחד הדברים המשותפים למרבית מסרטיו של אלכסנדר פיין זה שיותר מכל דבר אחר – התסריט הוא הצד החזק ביותר בסרטיו. הוא אף זכה בשני פרסי אוסקר על כתיבה (על "דרכים צדדיות" ו"היורשים"), ולמרות שאיננו כתב הפעם את התסריט, גם ל"נשארים לחג" (אותו כתב דיוויד המינגסון) יש תסריט מצוין, כמעט מושלם. זה סרט שכתוב בכזו אלגנטיות וחכמה, עם סיפור נהדר שמשתמש בצורות כל-כך מתוחכמות בתת הז'אנר של סרטי חג המולד כדי ליצור משהו אחר ומיוחדת, עם דמויות עגולות ומלאות בניואנסים ועומקים. פול ג'יאמטי הענק מעולם לא היה טוב יותר מבסרט הזה, דומיניק ססה הצעיר מרשים מאוד בסרט הקולנוע הראשון שלו ולא סתם מדברים על ד'וין ג'וי רנדולף כזוכת אוסקר אפשרית. ואני חייב גם לציין לטובה את הצילום והפריימינג המשגעים. 

2. רוצחי פרח הירח (מרטין סקורסזה) 

בעיניי, מרטין סקורסזה הוא גדול במאי הקולנוע שעדיין חיים ופועלים. מדובר במאסטר שעומד ופועל בליגה משל עצמו, ושבכל פעם שהוא מחליט לברך אותנו ביצירה קולנועית חדשה מדובר בחג של ממש. האפוס החדש שלו, שלוש וחצי שעות אורכו, הרגיש לי חגיגי במיוחד משום מה, למרות שהגיע אלינו בארץ בתקופה אפלה והכי פחות חגיגית שאפשר לדמיין. אבל במשך שלוש וחצי שעות שחלפו במהירות מפתיעה היה רק דבר אחד בקיום – הסרט הזה. כי רק סקורסזה מסוגל בזמנים אלו לעשות אפוס אמריקאי גרנדיוזי בעל מימדים תנ"כיים. סרט שלמרות גודלו ואורכו לא מרגיש כמו אגו טריפ של יוצרו, אלא כמו יצירה כנה שכל נדבך וכל מילה בה חשובה ומשמעותית ליוצרה. איך זה הגיוני שגם בגיל 81 ואחרי 56 שנות עשייה קולנועית, עדיין יש בסקרוסזה את הדחף המטורף ליצור סרטים מרהיבים וחד פעמיים כמו "רוצחי פרח הירח"? אין שום במאי אחר שיכול לביים באופן הזה, בטבעיות הזו, כמו סקורסזה. יש כל-כך הרבה דברים להגיד על הסרט הזה, מכל-כך הרבה זוויות שונות, אבל אני לא מצליח להגיד דבר חוץ מדברי הלל למרטין סקורסזה. ואולי כרגע זה מספיק. 

1. אופנהיימר (כריסטופר נולאן)

ביננו, לא היה לשום סרט אחר סיכוי. אני מרגיש שמהרגע שיצאה ההכרזה כי סרטו הבא של כריסטופר נולאן יהיה ביוגרפיה קולנועית על רוברט אופנהיימר, לא עבר יום בו לא חשבתי עליו ובניתי אותו במוחי, דמיינתי ופינטזתי עליו. לא כי יש לי אובססיה מוזרה אל אבי פצצת האטום או משהו, ממש לא, אלא פשוט כי משהו בחיבור הזה בין נולאן למושא הזה הרגיש נכון ומדויק. וגם בגלל שכן יש לי אובססיה אל כריסטופר נולאן. אני מניח שרבים מאוהבי הקולנוע בני דורי חבים המון לנולאן, שיכול לערבב בין הקולנוע המסחרי לאומנותי, שיכול להפוך סרטי קומיקס ומדע בדיוני למשהו גדול ורם יותר. מאז שהייתי ילד וצפיתי ב"האביר האפל" בקולנוע, כל סרט שלו הפך עבורי לחוויה שהיא כמעט דתית. רוי הנער התאהב ב"התחלה", רוי הבוגר יותר ב"בין כוכבים" ועכשיו רוי הנוכחי נפל שוב בקסמו של המאסטר עם "אופנהיימר". 

רק נולאן יכול להפוך ביוגרפיה על מדען שנוי במחלוקת לתופעה תרבותית, למפלצת קולנועית שמכניסה כמעט מיליארד דולר בקופות ברחבי העולם. יחד עם "ברבי", זהו הסרט המדובר והמצליח של השנה. אבל למעריצי נולאן, בעיקר אלו שגדלו והתפתחו וצמחו יחד איתו, חיכתה הפתעה נוספת בסרט הזה מסתם "החדש של נולאן". מדובר בסרט הבוגר והבשל ביותר שלו, ובעיניי זו היצירה שבסופו של דבר יזכרו ממנו יותר מכולם. אני מבין שמדובר באמירה כמעט שערורייתית, שכן הוא חתום על כמה מן הסרטים המפורסמים והאהובים של המאה הנוכחית, אבל "אופנהיימר" הוא כזה שמכניס אותו לליגה של הגדולים באמת. זוהי יצירה מפעימה ועוצמתית, עם עשייה קולנועית שאין דומה לה – בין אם מדברים על עבודת הצילום המרהיבה של הויט ואן הויטמה והעריכה המופלאה של ג'ניפר ליים, או המוזיקה המכשפת והאדירה של לודוויג גורנסון ועיצוב הסאונד המושלם. אפשר לדבר לעד על סצינת ניסוי טריניטי שהשאירה אותי על סף עילפון. חייבים לדבר על תצוגת המשחק החד פעמית של קיליאן מרפי, על רוברט דאוני ג'וניור ומאט דיימון ושלל שחקני המשנה המצוינים. אבל מעל כולם עומד מנצח התזמורת, נולאן, שמחבר את כל המרכיבים הללו יחדיו לכדי יצירה אחת מופתית שעומדת מעל כל השאר.